אל תלכי עדיין

בַּלַּיְלָה לִפְנֵי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ, לֹא יָכֹלְתִּי לִישֹׁן, הַלֵּב רָץ קָדִימָה, הָרֹאשׁ מְחַפֵּשׂ הִגָּיוֹן. כָּתַבְתִּי וּמָחַקְתִּי אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים, “אוּלַי זֶה יִפֹּל, אוּלַי זֶה גָּדוֹל מֵהַחַיִּים.” הַפַּחַד לָחַשׁ לִי: “אַתָּה לֹא מַסְפִּיק,” הַסָּפֵק בַּחֲזֵה עָשָׂה רַעַשׁ מַחֲנִיק. כֹּל צַעַד אֵלַיִךְ הִרְגִּישׁ כְּמוֹ קִיר, אֲבָל מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים אָמַר: “אַל תַּעֲצֹר, תַּמְשִׁיךְ.” וְאָז רָאִיתִי אוֹתָךְ, שׁוֹתֶקֶת מוּלִי, עִם חִיּוּךְ קָטָן שֶׁפָּתַח אֶת כֹּל מָה שֶׁנָּעַלְתִּי בִּי. כְּנֶגֶד כֹּל הַסִּכּוּיִים, אַתְּ בָּאת וְלֹא בָּרַחְתְּ. מִתּוֹךְ כֹּל הַפְּחָדִים, אַתְּ נָגַעְתְּ וְלֹא שָׁבַרְתְּ. לֹא יָדַעְנוּ אֵיךְ לְדַבֵּר, אָז חִיַּכְנוּ לְאַט בֵּין הַשְּׁתִיקוֹת. וּמִפְּגִישָׁה אַחַת מְהֻסֶּסֶת נִבְנְתָה לָנוּ אַהֲבָה מֵהַחֲלוֹמוֹת. יָשַׁבְנוּ קָרוֹב, אֲבָל קְצָת רְחוֹקִים, כְּמוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁפּוֹחֲדִים מִנִּסִּים. אַתְּ שָׁאַלְתְּ שְׁאֵלָה, אֲנִי צָחַקְתִּי בְּלִי קוֹל, וְהַלַּחַץ נָפַל לָנוּ קְצָת עַל הַחוֹל. לֹא הָיָה שָׁם סֶרֶט, לֹא רַעַם גָּדוֹל, רַק מַבָּט שֶׁאָמַר: “אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל לִגְדֹּל.” מִלָּה אַחַר מִלָּה, וְהַלֵּב הִתְקָרֵב, וּפִתְאֹם כֹּל הַפַּחַד הִתְחִיל לְהִתְפָּרֵק. הָיוּ דְּרָכִים שֶׁאָמְרוּ: “זֶה רָחוֹק מִדַּי,” הָיוּ לֵילוֹת שֶׁצָּעֲקוּ: “זֶה יִשָּׁבֵר וְדַי.” אֲבָל אַתְּ עָמַדְתְּ שָׁם, וַאֲנִי עָמַדְתִּי גַּם, שְׁנֵינוּ רוֹעֲדִים, וּבְכֹל זֹאת לֹא נֶעְלָמִים. לֹא בְּכֹחַ, לֹא בְּרַעַשׁ, לֹא בְּהַבְטָחוֹת גְּדוֹלוֹת. רַק יָד אַחַת קְרוֹבָה, וּשְׁתֵּי נְשָׁמוֹת תְּאוֹמוֹת. כְּנֶגֶד כֹּל הַסִּכּוּיִים, אַתְּ בָּאת וְלֹא בָּרַחְתְּ. מִתּוֹךְ כֹּל הַפְּחָדִים, אַתְּ נָגַעְתְּ וְלֹא שָׁבַרְתְּ. לֹא יָדַעְנוּ אֵיךְ לְדַבֵּר, אָז חִיַּכְנוּ לְאַט בֵּין הַשְּׁתִיקוֹת. וּמִפְּגִישָׁה אַחַת מְהֻסֶּסֶת נִבְנְתָה לָנוּ אַהֲבָה מֵהַחֲלוֹמוֹת. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט אָחוֹר, אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הַפַּחַד הָפַךְ לְאוֹר. כִּי בַּיּוֹם שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ, רָעַדְנוּ בְּהַתְחָלָה, וּמִשְּׁנֵי לְבָבוֹת שֶׁפָּחֲדוּ נִבְנְתָה אַהֲבָה.